Tax authority

זכותו של נאמן למידע מרשות המיסים על פי חוק חדלות פירעון החדש

זכותו של נאמן למידע מרשות המיסים על פי חוק חדלות פירעון החדש

חוק חדלות פירעון אשר מיועד להיכנס לתוקף בחודש ספטמבר 2019, עתיד לנפץ שלל פרדיגמות משפטיות בתחום חדלות הפירעון ופירוק חברות, אשר על בסיסן נקבעו הלכות פסוקות רבות ונכתבה סיפורת משפטית ענפה ששאלת נפקותה לאחר כניסתו לתוקף עולה בספק מצער. אחת הסוגיות החשובות אשר עתידות להיות מושפעות מהחוק החדש היא הזכות לקבלת מידע שיש בידיו של נאמן.

זכויותיו של נאמן לקבלת מידע מתאגיד בנקאי ומרשות המיסים מנויות בסעיפים 49 ו-50 לחוק החדש, ואלו מבוססים על סעיף 60א לפקודת פשיטת רגל ועתידים להחליפו במועד כניסת החוק לתוקף. מטרת מאמר זה היא לסקור את השינויים הקיימים בין שני החוקים ולדון בשאלות העולות מנוסחו של החוק החדש.

 

הטוב

סעיף 49 לחוק חדלות פירעון החדש קובע כי נאמן רשאי לדרוש כל מידע שנוגע לענייניה של החברה, אך מסוג כזה שהתאגיד ונושאי המשרה בחברה היו רשאים לקבל בעצמם. כך למשל, דוחות שהגישה החברה בעבר ולא שמרה, מידע על רכישה של נכסים באמצעות נאמן, מידע על נכסים והכנסות מחו״ל וכיוצא בזה.

ההיגיון כאן די ברור, והוא מאפשר לנאמן לבצע את תפקידו כנדרש בכך שמקבל גישה מלאה למידע שהכרחי לו לצורך מימוש תפקידו. למעשה הסמכות שניתנת לנאמן בסעיף 49 היא ביחס למידע אשר בין כה וכה התאגיד ומי מנושאי המשרה בו היו רשאים לקבל, ולכן מדובר בסמכות כמעט משתמעת מעצם היותו מי שנכנס בנעליה של החברה ולאור סעיף 43 לחוק החדש אשר מקנה לנאמן את כל הסמכויות של האורגנים של החברה. זהו למעשה גם המצב לפי התשתית החקיקתית הקיימת כיום.

זכויותיו המורחבות של הנאמן בהקשר זה מופיעות בסעיף 50 הבא אחריו, הקובע כי על אף הכלל שבסעיף 49 לחוק ובכל דין אחר, רשאי הנאמן דרך ביהמ״ש, לבקש מתאגיד בנקאי או מרשות המיסים למסור לו גם מידע אשר החברה לא הייתה זכאית לדרוש בעצמה מאותן רשויות במהלך העסקים הרגיל שלה. בסעיף זה ניתן לאתר היגיון ברור, אשר לכאורה נועד להעניק כלים נוספים לנאמן באמצעות הרחבת הגישה למידע על מנת לסייע לו  באיתור ואיסוף נכסי החברה.

כך לכאורה, יוכל הנאמן לבקש מידע על תאגידים שנמצאים בקשרי מסחר עם התאגיד, בעלי מניות או כל צד ג׳. סעיף 50 לחוק אמור לסייע לנאמן להתחקות אחר הענקות פסולות, או פעולות שביצע תאגיד לפני הליכי מיזוג למשל. על פניו מדובר באקט מבורך אשר מטרתו לייעל את תהליכי הפירוק במדינת ישראל ולהגן על זכויותיהם של נושי החברה, תוך ביצוע איזון בין הזכויות המוענקות לנאמן וחובת הסודיות אשר מוטלת על רשויות המס.

 

אז איפה הרע והאותיות הקטנות? 

בהמשך קריאתו של סעיף 50 לחוק, קובע המחוקק שורה ארוכה של מגבלות ותנאים מצטברים שצריכים להתקיים על מנת שמידע כאמור יימסר.

מתחיל הסעיף וקובע כי בהתאם לסעיף זה יימסר מידע מרשות המסים רק לגבי מידע בדבר נכסיו של התאגיד.

מכאן, כי קיימת רשת רחבה של מידע, אשר אורגן של התאגיד לאו דוקא רשאי לקבלו ואשר לא ינתן בהתאם לסעיף זה לנאמן. כך, לדוגמא, מידע על הכנסות מחו״ל או העברות שבוצעו על ידי בעלי מניות קיימים או לשעבר אינם אפשריים במסגרת סעיף 50.

ממשיך הסעיף וקובע שכדי לקבל את המידע בדבר נכסי התאגיד, ביהמ״ש צריך להיות משוכנע בשני תנאים מצטברים: הראשון הוא שמסירתו של המידע היא הכרחית לצורך בירור מצבו הכלכלי של התאגיד, והשני הוא שהתועלת שבמסירת המידע עולה על הנזק שנגרם לפרטיותו של אדם אחר.

על פניו המחוקק בסך הכל דורש שהבקשה תהא תכליתית ומידתית ביחס לעלויות הכלליות שהיא מצריכה, אך תנאים אלה מעלים מספר שאלות חשובות: מדוע הוכנסו שיקולים של הגנת הפרטיות של אדם אחר? מיהו אותו אדם אחר? האם הוא יכול לכלול את החייב עצמו? על פי ההגדרה הרחבה של החוק מסתמן שכן. אם כך מדוע יש להעדיף פרטיות של גוף או אדם המעורב בפשיטת רגל על זכויותיהם של הנושים?

למעשה, גם כאשר ירצה הנאמן לדרוש מידע הקשור לנכסיו של אדם אחר, או אז ייתכן כי ההגנה החדשה על פרטיותו הניתנת בחוק זה, תמנע מן הנאמן לקבל מידע זה.

הגבלה נוספת הקיימת בסעיף, ואינה ברורה, היא כי על הנאמן להוכיח כיל א עלה בידיו להשיג את המידע בדרך אחרת ובמאמץ סביר.

ואם כל אלו לא הספיקו להטות את כף המאזניים לחלוטין, אזי שגם בדיון בדבר מסירת המידע המדובר, לא חייב שיתקיים בנוכחותו של הנאמן עצמו. כך, יכול נאמן לבקש מביהמ”ש לקבל מידע מסוים, ובדיון שיתקיים בנושא בקשתו הנאמן כלל לא יהיה נוכח ולא יוכל להגיב לטענות הצד שכנגד.

כלל ההנחיות הנוספות אשר צוינו לעיל מעלות שאלות עקרוניות רבות.

ראשית, מדוע הוא דורש כי על הנאמן להוכיח כי לא יכול היה להשיג מידע זה במאמץ סביר באופן אחר? מדוע שרשות ציבורית של המדינה תחזיק בידה מידע, אשר כבר הוכח כי הוא בקשר עם נכסיו של התאגיד, הוכח כי המידע נדרש כדי לברר את מצבו הכלכלי של התאגיד, הוכח כי מסירת המידע הינה מידתית ביחס לפגיעה בזכותו לפרטיות של אדם אחר ועדין הרשות לא תמסור אותו באופן מידי, אלא על הנאמן לנסות להשיג את המידע בדרך אחרת תוך שיבצע מאמצים סבירים להשיגו, ורק אם יוכיח כי לא צלח בידו , רק אז המידע יימסר מרשות המסים?

רשות המסים הינה גוף שלטוני – ציבורי – מנהלי, אם כך מדוע לא ימסור את המידע שיש בידו ביתר קלות? מדוע להשית על בעל התפקיד כאלו דרישות מחמירות שאף יגרמו לבזבוז המשאבים של הליך חדלות הפירעון?

זאת ועוד, כיצד יכול הנאמן לדעת איזה מידע הוא טוען שניסה להשיג במאמץ סביר אם אין לו מושג ברור לגבי מה הוא אותו מידע כשלעצמו? מדוע הדיון בדבר מסירת המידע יכול להתקיים ללא נוכחותו של הנאמן? כל אלו מתווספים להגבלות שכבר צוינו לעיל ומסרסים אף יותר את זכותו של הנאמן לקבלת מידע מרשות המיסים.

מסירת מידע לנאמן עשויה לחסוך זמן רב מאוד בחיפושים של נכסים וזכויות אשר מגיעים לנושיה של החברה. מדובר באקט הוגן שמשרת את האינטרסים של נושי החברה, ובראיה רחבה גם את האינטרס הציבורי הכללי אשר מעוניין לתמוך בקיומו של אשראי במשק, תוך יכולת לאזן אינטרס זה עם האינטרס של נושי החברה לממש את זכויותיהם הכלכליות.

נראה כי שורת המגבלות בסעיף 50 סותמות את הגולל על מגוון רחב של מידע חיוני וחשוב לעבודתו של הנאמן, כמו מידע על נכסים שנרכשו באמצעות נאמן, מידע על העברת נכסים לצד ג’ ועוד.

חוק חדלות פירעון החדש עתיד להעניק עודף הגנה למדינה, הגורם אשר הצפייה האזרחית ממנו היא לייעל הליכי חדלות פירעון ולא לסרבלם, להגן על נושי החברה ולא למנוע מהם מידע מהותי, לשמור על האינטרס הציבורי ולא להפקירו לטובת שמירה דורסנית על חובת הסודיות של רשות המיסים, דורסנות אשר המניע הערכי שלה אינו ברור ממש. שלל התנאים וההגבלות אשר חלים על הנאמן בבואו לדרוש מידע מסוג זה, עתידים להביא לריבוי הליכים והעלמתם של נכסים על חשבונם של נושי החברה ומשלם המיסים.

 

 

לשאלות בעניין מאמר זה ניתן לפנות אלינו גם במייל

Adi Castroזכותו של נאמן למידע מרשות המיסים על פי חוק חדלות פירעון החדש