זכויותיה של רשות המיסים בהליכי חדלות פירעון הוא נושא שנוי במחלוקת הנסב סביב שאלת מעמדה של הרשות במסגרת חוק חדלות פירעון החדש אשר עתיד להיכנס לתוקף בחודש זה. ֿבאופן לא כל כך מפתיע, לא רק שזכויותיה של הרשות לא הותאמו או אוזנו מחדש אל מול זכויותיהם של נושים אחרים, אלא שהן הורחבו על חשבון אלו ובעיקר על חשבונם של נושים בלתי מובטחים.
עיקר הטענות שעלו בשלב שקדם לחקיקת החוק, הן מצד חברי כנסת והן מצדם של גורמים רשמיים, היו קשורות לזכויות העודפות שיש לרשות המיסים אשר מקנות לה יתרון על כלל הנושים, כמו למשל סעיף 11א לפקודת המיסים (גבייה), אשר קובע כי מיסים אשר לא שולמו במועד פירעונם של מקרקעין מסוימים, יהיו בגדר שיעבוד ראשון על הנכס, ובכך למעשה מקנה לרשות מעמד של נושה מובטח.
דוגמאות נוספות קיימות בסעיפים 11א(2) ו12(א) אשר קובעים כי רשות המיסים רשאית לשעבד לטובתה מקרקע של חייב שלא שילם חוב מס, גם אם חוב זה כלל לא נובע מהמקרקעין עצמם, או לעקל מיטלטלין של החייב במתכונת זהה ובכך להקנות גם במקרה זה מעמד של נושה מובטח.
בעוד שלנושה ״הרגיל״ שאינו רשות המיסים אין יכולת לפעול במתכונת הזו, הציפייה הייתה שהחוק החדש יאזן בין זכויותיה של הרשות לזכויותיהם של יתר הנושים, או לפחות יקשיח את התנאים שבמסגרתם רשאית רשות המיסים לשלוח את ידיה לנכסיו של החייב על חשבון נושיו האחרים.
חוק חדלות הפירעון החדש מרחיב סוגי הניכויים אשר זוכים לדין קדימה באופן גורף
המתווה של החוק החדש הוא כאמור כזה אשר מרחיב את זכויותיה המורחבות מלכתחילה של הרשות על גבם של נושים בלתי מובטחים.
דוגמא בולטת למדיניות זו באה לידי ביטוי בסעיף 234(א)(2) לחוק החדש אשר דן במעמדם של חובות ניכויים. בנוסח הקודם לו, המצוי סעיף 354 לפקודת החברות, הניכויים היחידים אשר הקנו לרשות המיסים מעמד בדין קדימה היו ניכויים משכר עבודה, כאשר ביחס לניכויים האחרים הגדיר המחוקק תקופת זמן אשר רק ניכויים שנוצרו במסגרתה יזכו את הרשות בדין קדימה.
בחוק החדש, רשות המיסים תזכה למעמד של חוב בדין קדימה ביחס לכל חובות הניכויים שנוצרו בשלב שקדם להליכי חדלות הפירעון. כך למשל, דין הקדימה אשר ניתן עד היום לרשות בכל הקשור לניכויים ממס הכנסה, היה ביחס לחובות של מס הכנסה אשר ״נישומו והוטלו״ בקשר עם שנת מס אחת בלבד, ואף התפתחו הלכות פסוקות אשר מצמצמות עוד יותר את דין קדימה זה באמצעות פרשנות מחמירה להגדרה ״נישומו והוטלו״.
לכן מפליאה הקביעה בחוק החדש בהקשר זה, אשר קובעת כי דין הקדימה שיינתן לחובות ניכויים הורחב וכולל כיום את כלל חובות הניכויים ולא רק אילו שמקורם בתשלום שכר עבודה. גם דין הקדימה למיסים אחרים הורחב ויכול בהתאם לתיקון לחוק לכלול חובות מס בגין שלוש שנים להבדיל משנה אחת או שני עשר חודשים טרם התיקון.
מפתיע כיצד החוק החדש מייצג מדיניות הפוכה לחלוטין מהמגמות הקיימות בפסיקה, שכן מטרתו של חוק היא בין היתר להכשיר מגמות פסיקתיות שמייצגות את השינויים בתפיסות ובערכיה של החברה ולא לסתור אותן.
ואמנם, יבוא מי שמבקש לצדד בחוק ויטען כי החמרה זו היא מידתית, היות וביחס לנישום אשר לא בוצעו עבורו הסדרי פריסה, לא יזכה מס הכנסה לדין קדימה. משכך מדובר בסוג מסוים של מקרים אשר נהנים מהרחבה זו, אך בוודאות לא כולם.
מאידך, מתווה זה מייצר תמריץ עבור מס הכנסה להרחיב באופן משמעותי את הסדרי הפריסה שיערכו לנישומים שונים, ערב כניסתם להליך של חדלות פירעון. בכך תזכה רשות המסים לליטרת הבשר עליה לכאורה ויתרה ואף תגדיל ותקבל דין קדימה ביחס לעד שלוש שנות מס שיכללו בהסדר.
דוגמא לכך ניתן למצוא בסעיף 219 לחוק חדלות הפירעון החדש אשר באופן כללי קובע כי בית המשפט רשאי לבטל פעולה של נושה הקשורה לפירעון חוב או קידומו בסדר הפירעון, אם בוצעה בתקופה של שלושה חודשים לפני מועד הגשת הבקשה לצו פתיחת הליכים, ובהינתן שבמועד ביצועה היה החייב חדל פירעון (כאשר חובת ההוכחה שלא היה חדל פירעון מוטלת על הנושה).
לעומתו, פעולות כאמור של רשות המסים לא יבוטלו. יתרה מכך, אותו סעיף מגדיר במפורש כי ביהמ״ש לא יבטל את הפעולה המדוברת של נושה אם היא בוצעה במהלך העסקים הרגיל של החייב, וכי הסדר פריסה לתשלום חוב לרשות המסים הינו בגדר מהלך העסקים הרגיל לצורך עניין זה.
לכן כשרשות המיסים תבקש לגבות את חובותיה מחייב אשר עתיד להיכנס להליך של חדלות פירעון, היא תמהר להחתים אותו על הסדרי פריסה ולא לנקוט הליכים נגדו. מדובר בהרחבה אשר בהכרח פוגעת בנושים לא מבוטחים של החייב, וזאת בניגוד לנושים חזקים ממילא כמו בנקים בנקים למשל, אשר זוכים למעמד של נושה מובטח.
הרחבת זכויותיה של הרשות כנושה המאפשרת לה לגבות כספים נוספים שחב לה החייב, אינה נובעת מהגדלת קופת הפירוק, אלא היא באה באופן מוחלט על חשבונם של נושים אחרים, אשר מלכתחילה הסיכוי לפירעון משמעותי של חובם הינו נמוך. נראה כי גם במסגרת החוק חדלות הפירעון החדש המחוקק מאפשר שוב לרשות המיסים ״לשמור על השמנת״ ולקדם את האינטרסים הצרים שלה, וזאת על אף הגישה הקיימת בתקופה הנוכחית שמתמקדת בחשיבותם של הנושים הרגילים ומזעור הפגיעה בזכויותיהם הנרמסות.
לשאלות בנושא המאמר ניתן לפנות אלינו באמצעות המייל